מנסיון חיינו אנו יכולים להבחין בשני סוגים של צעקות כאב. כאשר הכאב נסבל עדיין, מבטא אותו האדם במילים, דבר המוכיח שהכאב הוא מוגבל ואינו חזק כל כך. אולם, כאשר הכאב הוא עמוק יותר ובלתי נסבל, חש האדם כי אין בכוחן של המילים לבטא את כאבו הגדול והוא צועק ללא מילים: "אוי! ווי"! זוהי התקיעה בשופר – "קול פשוט" – בלי מילים ובלי מנגינה..
מה באמת יש בשופר הזה שכל כך מרגש? אחרי הכל, השופר אינו אלא קרן של איל וגם הקולות המופקים מן השופר הם פשוטים למדי ואין בהם שום ייחוד "מוזיקלי"… בכל זאת יש בשופר שאין בשום "כלי נגינה" אחר?!
האחדות היא מקור כוחו של עם-ישראל. כאשר הוא מאוחד, אין שום גורם היכול לפגוע בו
דברי האיש הפשוט הכו בלבו ובנפשו של היהודי המתבולל בעוצמה רבה. ייתכן שהייתה זו המילה "אצלנו" שהמחישה לו את התהום שנפערה בינו לבין צור מחצבתו..
מהי הדרך הבטוחה להיות חזק ולצלוח אתגרים, קשיים והתמודדיות בחיי הזוגיות? • הרב אריק מלכיאלי עם המסר קצר ומיוחד מפרשת השבוע
ח"י באלול מכונה בעולמה של החסידות "יום הולדת שני המאורות הגדולים", היום שבו ירדו לעולם נשמותיהם הגדולות של הבעש"ט, מחולל שיטת החסידות ושל רבנו הזקן, בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד.
הרבה מאוד משאבים נפשיים וחומריים מושקעים בדברים רגעיים ובלתי-חשובים, הן בחיים האישיים והן בדברים שבין אדם לחברו. כשאנו מביטים לאחור, בפרספקטיבה של זמן, אנחנו תוהים איך ייחסנו חשיבות גדולה כל-כך לדברים קטנים ובלתי-חשובים בחיינו..
תארו לכם את החלקאי היהודי בשעת הקציר, כמה שהוא רוצה לתלוש את הפרי הבשל, הראשון שהבחין בו, ולשימו בפיו, אך לא! הוא אינו עושה זאת, אין הוא מתפתה לאכול את הפרי, אלא מגישו לה' כביכורי יבולו, כתודה על הקציר הטוב.
על ה"קללות" בפרשת כי תבוא התבטא אחד מאדמורי חב"ד: "קללות? אלו ברכות ברמה גבוהה כל-כך ששכל אנושי יכול לקבלם רק בצורת "קללות" • השבוע בפרשתנו: מצוות ביכורים, אבני הזיכרון והברכה האחרונה
מצות התשובה. הרבה פעמים יוצא לנו לדבר על חוזרים בתשובה מהי בעצם ה"תשובה"? האם רק חוזרים בתשובה צריכים לחזור למוטב או אולי גם דתיים צריכים לחזור בתשובה?..
