בית חב"ד ברקת שלי

רח’ התאנה ברקת

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

אברמל'ה מלמד

סיפור מאחורי מסך הברזל ברוסיה הסובייטית

היה זה בחורף שנת תשכ"ד (1964). באותה שנה הורגש מחסור גדול בלחם. בקיץ הקודם לא עלה היבול יפה והחנויות היו ריקות. לא זו בלבד שלחם לבן היה בבחינת "בל יראה ובל ימצא", ממש כמו בפסח, אלא אפילו לחם שחור היה בצימצום רב. תורים גלולים הזדנבו ליד החנויות והאנשים בזבשו שעות רבות, כדי להשיג את מנת לחמם היומית. חנות אחת ויחידה היתה בעיר, שבה אפשר היה להשיג לא רק לחם לבן, אלא אפילו חלות. אולם בחנות זו יכלו לקנות רק אנשים שהיו להם פנקים אדומים, כלומר חברי מפלגה.

באותם הימים עבד חבר שלי בחנות ההיא, שבה נמכרו החלות הלבנות. לחבר זה נודע, כי אין לי על מה לקדש בשבת, לאחר שיין או וודקה אסור היה לי לשתות בשל מצב בריאותי. הציע לי איפא, ידידי, כי כל יום שישי ישלח לי 3 חלות קטנות, שאוכל לעשות עליהן קידוש (מובן מאיליו, כי מדובר היה בחלות כשרות, דבר זה חשוב לציין, כי לא כל הלחמים שם היו אז בחזקת כשרות).

כך עברו שבועות אחדים. אברמל'ה, בנו בן ה-8 של ידידי, נוהג היה להביא לי כל יום שישי בבוקר 3 חלות לבנות קטנות. פעם אחת הגיע יום שישי בבוקר ואברמל'ה לא בא. חכינו לו כל היום וכאשר לא בא התחלתי לדאוג לו. רק מאוחר מאוד, זמן מה לפני הדלקת הנרות, בא אברמל'ה בריצה והביא לי את החלות. בחוץ ירד שלג והיה קר מאוד, אולם אברמל'ה היה מיוזע כהוגן ונפל לתוך החדר, כל עוד נפשו בו.

הוא הניח את החלות על השולחן ומיד החל לרוקן את כיסיו ולהוציא מתוכם כל דבר מוקצה, שבשבת אסור לנגוע בהם. כאשר סיים, רצה לרוץ הביתה, כי הם גרו במרחק רב מאיתנו והוא לא רצה לאחר את תפילת קבלת שבת בבית כנסת. נוסף לכך הוא גם ביקש להבטיח, שאם לא יגיע הבית עד שקיעת החמה, לא יהיו בכיסו דברים, כי הרי אסור לטלטל בשבת.

אני בקשתי לעקב אותו קצת שינוח. לתפילת קבלת שבת היה עוד זמן די והותר. אברמל'ה התיישב ואני שאלתי אותו מדוע הוא כה אחר לבוא היום.

"אני הלא בעצמי מלמד"- השיב ל אברמל'ה בשמינית של גאוה. ובראותו את סימני השאלה המצטיירים על פני, וביודעו שהוא יכול לסמוך עלי ב-100 אחוז, הוא סיפר לי: "אני הרי הולך כל יום אל הרבי שלי, כדי ללמוד אצלו חומש עם רש"י. היום כאשר הגעתי לחצר שלו, הבחנתי, כי אצל הרבי שלי נערך חיפוש של אנשי המשטרה החשאית. כמובן, לא יכולתי להכנס לחצר, כי הבלשים היו מבינים מיד שבתי ללמוד אצל הרבי. או אז היו עוצרים את הרבי שלי ואותי היו שולחים למוסד ילדים משלהם. כדי ש"אזכה" שם בחינוך ה"מתאים" לי, לפי דעתם. לכן נכנסתי אצל שכן, בבית סמוך, ושם חכיתי עד שהחיפוש נגמר והבלשים הלכו להם. אז נכנסתי אל הרבי שלי ולמדתי אצלו עד שעה 2. לאחר מכן הלכתי כדי ללמד את התלמידים שלי".

"כמה תלמידים יש לך?"- שאלתי

"יש לי ארבעה תלמידים בארבעה מקומות שונים. אני לומד עם כל אחד הם בנפרד. שנים אני מלמד אלף-בית ושני האחרים לומדים כבר לקרוא בשטף".

"בני כמה הם התלמידים שלך?"- שאלתי.

"שני הצעירים יותר הם בני 5 כל אחד. עד שרצתי מאחד לשני ולמדתי אתם עבר הזמן ונהיה מאוחר מאוד. זוהי הסיבה שבגללה אחרתי היום להביא את החלות".

"וכיצד השגת את התלמידים, מי הם ואיך הם הגיעו אליך?"- שאלתי.

"את זה לא הייתי מספר אפילו לאבא שלי"- השיב אברמל'ה- "מוטב שאיש לא יידע זאת. אם ייודע חס ושלום שאני לומד עם ילדים, צפוי עונש חמור הן להורים, הן לתלמידים והן למלמד. לוקחים את הילדים מההורים שלהם והללו אפילו אינם יודעים היכן נעלם בנם".

"וכיצד אין אתה מפחד, לאור הסכנות החמורות הללו?"

אברמל'ה פתח עלי זוג עינים גדולות ואמר: "אני הרי לומד מכם, המבוגרים, שאין לפחד מאף אחד, רק מהשם לבדו".

מערכת האתר

השאירו תגובה