850 שנה ישב עם ישראל בארצו מיום שהכניסם יהושע בן נון לארץ. עד שהגיע נבוכדנצאר מלך בבל והגלה אותם לבבל. את התחלת גירוש עם ישראל אנו מציינים ביום העשירי לחודש טבת, בו התחיל המצור על ירושלים. המצור נמשך כשנתיים וחצי עד שלתושבי העיר לא היה אפילו לחם לאכול. בשבעה עשר בתמוז בקעו הבבלים את חומת העיר ובתשעה באב הציתו אש בבית המקדש. בתאריכים שהזכרנו נוהג עם ישראל מזה דורות לצום ולהתענות.
כבכל הצומות לא הצער והאבל הם העיקר, שהרי דיה הצרה שהייתה בשעתה. עיקר התענית ותכליתה לעורר לבבות ולפתוח דרכי תשובה. ידוע מאמר רז"ל כי "בכל דור שאין בית המקדש נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו החריבו", לפי שבכוחו של כל דור לעורר עליו רחמי שמים. ובמה? בתיקון עוונות ראשונים. ולכן דוקא בימים אלו אנו עוסקים בהתעוררות רוחנית וקבלת החלטות טובות.
יש הפוסקים כי אם יחול עשרה בטבת בשבת יהיו צורך לצום בו, כדין יום הכיפורים שחל להיות בשבת, ואין לדחותו כנהוג בשאר הצומות. (למעשה על פי הלוח העברי אף פעם עשרה בטבת אינו חל בשבת לעומת זאת הוא יכול לחול ביום שישי ואז אין דוחים אותו).
נשאלת השאלה, הרי שאר הצומות מציינים מאורעות מצערים וקשים עוד יותר כמו בקיעת חומת ירושלים וחורבן הבית, מדוע עשרה בטבת המציין את יום תחילת המצור, כשעדין חיי העיר היו כמקודם ובית המקדש עמד על תילו, אינו נדחה מפני השבת כשאר הצומות?
יחודו של יום עשרה בטבת, שבו הייתה ה"פתיחה", ההתחלה של תהליך החורבן. אמנם המעשה לכאורה אינו נראה בהתחלה נורא כל כך אך הוא זה שהביא לתוצאות המרות אחר כך ולכן יש להתייחס לתאריך זה בכובד ראש.
מכאן אנו יכולים ללמוד כי אל לנו לוותר על אף סייג או מצוה אף מדברי חכמים, ואפילו אם הם נראים בעיננו "קלים". כי וויתור קל עלול לפתוח פתח ולהביא איתו בשלב מאוחר יותר תוצאות הרות אסון.
בתפילת שחרית נאמרות סליחות מיוחדות לעשרה בטבת ומוסיפים את תפילת "אבינו מלכנו". בתפילות שחרית ומנחה קוראים בתורה את הקטע הלקוח מתפילתו של משה רבינו, המבקש מחילה וסליחה בשם כל עם ישראל לאחר חטא העגל. בתפילת מנחה קוראים גם "הפטרה" המיוחדת לתענית ציבור הלקוחה מדברי ישעיהו הנביא: "דרשו ה' בהמצאו – קיראוהו בהיותו קרוב". בתפילת העמידה מוסיפים קטע מיוחד המתחיל במילים "עננו ה' ביום צום תעניתנו". בשחרית נאמרת תפילה זו על ידי החזן בלבד, בחזרת הש"ץ, ובמנחה אומרים אותה כל המתפללים בתפילת עמידה. ויהי רצון כי בקרוב ממש יתגשמו דברי הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי (עשרה בטבת הוא החודש העשירי מניסן) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".
