בית חב"ד ברקת שלי

רח’ התאנה ברקת

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

המחזור הפתוח

"רבונו-של-עולם! הרי אנו לפניך כאותו נער תועה, וכי יודעים אנו כיצד להתפלל וכיצד לכוון את הכוונות הטהורות של התפילות?! הא לך כל הסידור, בו מצויות כבר כל התפילות וכל הכוונות. קבל תפילותינו הבאות מעומק הלב ותן לנו שנה טובה ומתוקה!".

 

היה זה ליל כל-נדרי. הבעל-שם-טוב עמד בבית מדרשו בקיטל וטלית והתכונן לתפילת יום הכיפורים. פתאום נראה כאילו צל עבר על פניו הקדושים. ניכר היה כי משהו מעיק על הבעש"ט, אך איש לא העיז לשאול אותו על כך.

את תפילת כל-נדרי אמרו בכוונה גדולה. לאחריה לפני תפילת ערבית, הכריזו על הפסקה קצרה. הבעש"ט עמד על עמדו שקוע בהרהוריו, עד שפתאום השתפך על שפתיו חיוך רחב ומאושר. הוא ממש קרן מרוב שמחה וציווה על החסידים להתפלל ערבית.

במוצאי יום כיפור היה הבעל-שם-טוב במצב-רוח מרומם והוא סיפר לתלמידיו את הסיפור הבא :

בכפר אחד היה גר חוכר יהודי. הוא היה יהודי נעים הליכות, ובעל-האחוזה, אשר החכיר לו את אדמותיו, העריכו מאד והתיחס אליו כאל ידיד אישי. חוכר זה נפטר פתאום ביום בהיר אחד והותיר אחריו אלמנה צעירה וילד קטן. לא היו ימים מרובים עד שגם האלמנה נפטרה מרוב צער והילד הקטן נותר יתום בלי אבא ואמא.

בעל האחוזה, שהיה, כאמור, ידידו של החוכר היהודי, לקח עתה את היתום הקטן אליו. ילדים משלו לא היו לו והוא נקשר בעבותות האהבה אל הילד היהודי הקטן, בו טיפל כאילו היה בנו יחידו.

כך עברו שנים אחדות. הילד גדל בביתו של בעל האחוזה הנוצרי בעושר ומותרות ולא ידע כלל על מוצאו היהודי.

פעם אחת, בשחקו עם ילדים אחרים שבאו עם הוריהם לביקור אל בעל האחוזה, נפלה קטטה ביניהם ואחד הילדים האורחים קרא לו "זשיד" (יהודי), באומרו כי הוא אינו בנו של בעל-האחוזה וממילא אינו "אחד משלהם", היות והוריו היו יהודים.

הילד רץ מיד אל בעל-האחוזה ושאלו לפשר הדבר. האם זה נכון. מה שאנטק אמר לי? – הקשה. "מה זה איכפת לך בני מה שהוא מדבר"? – ניסה בעל-האחוזה להרגיעו ולהסיח את דעתו. "אתה הלא יודע כי אני אוהב אותך כאילו היית בני יחידי ואני גם קבעתי אותך כיורשי היחידי. לכשתגדל יעבור כל אשר לי, כסף, זהב, שדות וכרמים – הכל – לרשותך".

הילד – נקרא לו יוסלה – ביקש את בעל האחוזה שיספר לו קצת על הוריו, מי הם היו ומה היו מעשיהם. ובעל האחוזה סיפר לו כי הוריו היו אנשים ישרים, יהודים חרדים שנמנו על ידידיו הטובים. אולם – הוא הוסיף – הם היו עניים מרודים ולא השאירו לך דבר מלבד איזה ספר ישן ושקיק בלוי ומיושן.

יוסלה ביקש לראות את הדברים שהוריו השאירו עבורו ובעל האחוזה, ששמר על הדברים כעל מזכרת, הראה לו שקיק של טלית ישן-נושן וספר עבה שהיה מחזור של הימים הנוראים.

יוסלה פתח את המחזור אולם הוא לא ידע לקרוא בו מילה אחת. הוא גם לא ידע למה משמש השקיק, למרות זאת הוא ביקש מבעל האחוזה שיתן לו את הדברים הללו ולאחר שמבוקשו ניתן לו, הוא שמר על המחזור והשקיק מכל משמר והם היו בעיניו – מבלי לדעת למה ומדוע – כמשהו קדוש שיש לנהוג בו כבוד.

עברו ימים אחדים ויוסלה יצא לטייל בכפר. בהלכו אנה ואנה הוא ראה יהודים אורזים חפציהם ומתכוננים לנסיעה. "אתם נוסעים אולי ליריד?" – שאל אותם יוסלה, שנחשב על ידי תושבי הכפר הגויים כבנו של בעל האחוזה.

"לא" – השיבו לו היהודים – "אין אנו נוסעים הפעם ליריד. אנו נוסעים לראש השנה לעיר הסמוכה, כדי שנוכל להתפלל יחד עם כל היהודים".

"מה זה ראש השנה"? – שאל אותם הילד.

והיהודים סיפרו לו כי ראש השנה הנו יום הדין, בו מבקשים היהודים מרבונו-של-עולם שיתן להם שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות. היהודים הסתכלו על יוסלה בעיניים מהן ניבט העצב והשתתפות-בצער ויוסלה הרגיש בעליל כי היהודים מרחמים עליו. אולם הם פחדו מבעל-האחוזה ועל כן לא יכלו לומר לו יותר.

בלב בלתי שקט חזר הילד לבית בעל-האחוזה. הוא לא מצא לעצמו מנוח. משהו טמיר ונסתר משך אותו אל היהודים. הלא יהודי הנהו!

בלילה ההוא חלם חלום בו ראה את אביו המנוח שאמר לו: "יוסלה, בני, הלא אתה יהודי! לך לבית הכנסת להתפלל יחד עם כל היהודים. השם יתברך יאזין לתפילתך".

למחרת בלילה הוא שוב חלם. הפעם באה אליו אמו בחלום ואמרה לו : "בני יקירי, אתה הלא יהודי. מקומך בין אחיך היהודים ולא בביתו של בעל האחוזה. היום ראש השנה בעולם כולו. לך אל אחיך היהודים, עדיין אינו מאוחר מדי".

עצוב ומדוכא היה יוסלה למחרת היום ולא מצא לעצמו מקום בטירת בעל האחוזה. למזלו נסע בעל האחוזה לציד, כך שיכול היה להרהר כל היום בחלומות המוזרים שפקדוהו, מבלי שאיש יפריעו בכך. משהו משך אותו לעיר, אל אחיו היהודים, משהו שכעצמו לא ידע את טיבו.

הוא לא יכול היה להחזיק מעמד יותר. בהחלטה נחושה הוא לקח את שקיק הטלית ובו המחזור, שקיבל בירושה מאביו, ויצא לדרך.

ימים אחדים הוא נדד בדרכים עד שהגיע לעיר גדולה, שאל איפה בית הכנסת היהודי ונכנס לשם. עייף, שבור ורצוץ הוא הגיע לשם לפנות ערב. היהודים בבית הכנסת עמדו עטופי לבנים והתפללו בכוונה ובדבקות. היה זה ליל יום כיפור והמתפללים אמרו כל נדרי.

הנער היהודי האזין לתפילותיו של אחיו והן נגעו ללבו. גם לבו הצעיר רצה להשתפך בתפילה מתוקה לפני רבונו-של-עולם אולם הוא לא ידע איך מתפללים. כאב הלב של הנער היהודי התועה קרע שחקים.

גם אותי – המשיך הבעש"ט את סיפורו – אפף צער על גורלו של הנער היהודי וחששתי שמא יברח הנער מבית המדרש כמבוהל ויאבד ח"ו לכלל ישראל.

אולם פתאום פתח הנער את המחזור אשר בשקו, פתחהו כאמצע ואמר: "רבונו-של-עולם, אינני יודע מה להתפלל ואיך להתפלל, מה לומר ומה לבקש. הא לך, רבונו-של-עולם, כל המחזור כולו ויהי רצון מלפניך כאילו התפללתי כמו שצריך", באומרו זאת שיקע יוסלה את פניו במחזור הפתוח ודמעות מרות פרצו מעיניו.

דמעות עמדו בעיני התלמידים משכילה הבעל-שם-טוב את סיפורו. לפעמים בשעת התפילה, שעה שנזכרו בקורותיו של הנער היהודי התועה שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הרהרו: "רבונו-של-עולם! הרי אנו לפניך כאותו נער תועה, וכי יודעים אנו כיצד להתפלל וכיצד לכוון את הכוונות הטהורות של התפילות?! הא לך כל הסידור, בו מצויות כבר כל התפילות וכל הכוונות. קבל תפילותינו הבאות מעומק הלב ותן לנו שנה טובה ומתוקה!".

מערכת האתר

השאירו תגובה