בית חב"ד ברקת שלי

רח’ התאנה ברקת

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

שני יהודים, אבא אחד

הם נכנסים לבית הכנסת ביום הכיפורים, האחד בצעדים בטוחים ומשנהו בצעדים מהוססים • על שני סוגים של יום כיפור; ירושלמי ותל-אביבי

ירושלים

השמש נוטה לשקוע, רוח קרירה החלה נושבת, והוא נחפז לעבר בית-הכנסת העתיק בלב השכונה. בצעדים בטוחים הוא ניגש אל מקומו הקבוע בקדמת האולם. בית כנסת זה הוא חלק מרכזי באישיותו. כאן השתובב מדי שבת כשהיה ילד קטן, פה עלה לתורה בבר-המצווה שלו, כאן גם חגג את ברית-המילה של ארבעה מילדיו. אביו וחמיו אף הם מתפללים כאן.

הפרוכת הלבנה מוסטת וספרי התורה מתגלים. "כל נדרי ואסרי", מרעים החזן בקול עמוק. הוא מסדר את הטלית שנשמטה מכתפו ומצטרף לתפילה. פניו מתוחות. כובד יום הדין ניכר בו היטב. מחזור התפילה כמעט מיותר בעבורו. הוא זוכר על פה את סדר התפילה.

מחשבות נוגות ממלאות אותו. יהודי ירא-שמים הוא מיום היוולדו. פאות ארוכות משתלשלות על צדעיו וזקן רחב מעטר את פניו. חייו מתנהלים על-פי הדרכות התורה. ובכל-זאת, הוא מרגיש שהדברים נעשים אצלו בצורה טכנית, מצוות אנשים מלומדה. בעומק נפשו היה רוצה להשתפך לפני הבורא כתינוק המתרפק על אימו, אבל זה לא קורה.

בשעה מאוחרת בלילה הוא עולה על יצועו, אחרי שסיים את כל התהילים בפעם השנייה והספיג את דמעותיו בספר הקטן. הוא נמצא כל-כך קרוב, אך מרגיש רחוק כל-כך. רחוק מהקב"ה, רחוק מכפי שצריך להיות, ורק הוא יודע עד כמה. בתפילת נעילה משהו נפרץ בתוכו. כאילו הוסר מחסום מליבו. תפילה חמה בוקעת ממעמקי נפשו. "פתח לנו שער בעת נעילת שער", הוא מתחנן.

הלילה יורד והחושך משתלט על הסמטאות הצרות. יום-הכיפורים אמנם הסתיים, אך עבורו התהליך רק מתחיל. כן, גם הוא שנולד בבית שומר תורה ומצוות, מקווה סוף-סוף לחזור בתשובה.

תל-אביב

הוא נכנס אל בית הכנסת בצעדים מהוססים. על ראשו כיפה לבנה בוהקת, אותה הוא שומר לזמנים מיוחדים. את בית הכנסת הוא פוקד מכיפור לכיפור. פעם אחת חריגה הייתה לפני כשנתיים, ביום בר-המצווה של בנו הבכור. אין הוא יודע להסביר לאחרים וגם לא לעצמו מדוע חשוב לו כל-כך להיות בית-הכנסת ביום-הכיפורים. אבל זה לא הוא, זו הנשמה שסוחבת אותו לכאן.

"על דעת המקום ועל דעת הקהל . . אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", נשמע קולו של החזן. ליבו נחמץ. אין לו ספק שהמבטים כולם מופנים לעברו. מחשבותיו נודדות בין רגעים יפים פחות במהלך השנה החולפת. דמעות חמות נושרות על לחייו.

ספרי התורה מוחזרים למקומם, ארון-הקודש נסגר והוא מתיישב על מקומו. בזווית העין הוא מציץ במחזור של שכנו לספסל, מנסה לעקוב אחר מהלך התפילה, אך לא תמיד מצליח. הוא מרגיש לא שייך, לא בעניינים. אין לו מושג מה מתפללים, מתי צריכים לעמוד ומתי לשבת. הוא נוטל את המחזור, מדפדף ומדפדף ולבסוף מתחיל לקרוא בעמוד כלשהו.

                                                                ● ● 

התפילה הסתיימה מכבר. ציבור המתפללים התפזרו לבתיהם, והוא עודנו יושב במקומו, מתפלל לקב"ה בשפתו שלו.

"אוי, אבא", הוא קורא ברגש, "אנא קבל תפילתי".

                                                                ● ● 

שני יהודים, אבא אחד. שונים, ובכל-זאת אחים. ורק היושב במרומים יודע מי מהם גורם את הנחת הגדולה ביותר.

גמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

הכותב הוא שליח חב"ד ברמת פולג – עיר ימים, נתניה

 

מערכת האתר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

השאירו תגובה