בית חב"ד ברקת שלי

רח’ התאנה ברקת

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

מבט הצופה למרחוק

משה. האיש שגאל את ישראל ממצרים, הנהיגם במדבר, ונתן להם התורה. במה היא גדלותו של מנהיג?

כאשר ניגש משה אל פרעה בכדי להודיעו על מכת ה'ארבה' הקרבה ובאה, פנה אליו קודם בבקשה לשלח את בני-ישראל, ורק אחר-כך הזהירו שאם לא יעשה כן תבוא עליו המכה. משה ידע מראש שפרעה לא ישמע לדבריו, שכן באזניו שמע מהקדוש-ברוך-הוא, שהוא, הקב"ה, מתעתד להקשות בכוונה את לב פרעה. על-כן מתעוררת התמיהה הבאה: מדוע אם כן "מבקש" משה ו"מזהיר" את פרעה, האם לא ברור היה לו שפרעה לא מוכן לשמוע בקולו?

לא מרים ידים

מבטו של משה – מנהיג האומה – אומר שלעולם אין "להרים ידיים". גם כאשר נדמה שאין בו באיש שיחך כל רצון או מחשבה לשוב למוטב, עדיין צריך אתה לעשות  את כל המאמצים בכדי לעשות כן. כך נהג משה בדברו עם פרעה, וכן נהג גם כששוחח עם יהודי  שה"פרעה" שבו – היצר-הרע – גבר עליו והפריעו לקיים מצוות. גם כשנראה שאפסה כל תקווה הרי שמנהיג ישראל אינו מתייאש ומנסה בכל מחיר להשיב את הטועה-תועה לדרכו. דרכו ושיטתו זו של משה, חיה וקיימת עמנו בזכות ממשיכי דרכו – מנהיגי ישראל בכל הדורות.

רבי יוסף יצחק זצ"ל, האדמו"ר הקודם של תנועת חב"ד, נשאל פעם מדוע נוהג הוא לקרב יהודים שלפי הכתוב בהלכה אין צורך לקרבם כיון שאין בכך כל תועלת. בדברי תשובתו ענה הרבי: בספר 'שולחן-ערוך', (המכיל בקרבו את כל ההלכות איך וכיצד על האדם לנהוג) מובאת הלכה זו דווקא בסוף הספר, ללמדנו: קודם שנשייך אותה ליהודי מסויים יש ללמוד היטב את כל ההלכות הקודמות, בכדי להיות בטוח כי זו באמת מה שאומרת ההלכה…

כלומר: לא תמיד צריך להציב סימן של "סוף פסוק", אלא קודם לכן יש צורך להשתדל לשנות את פני הדברים.

ראות מרחיקה

המעיין בהמשך מהלך הארועים מגלה שהתראה זו של משה דווקא כן הועילה מעט, שכן עבדי פרעה, החוששים לעורם, פותחים אף הם בנסיונות לשכנע את פרעה, עד שהוא מברר אצל משה "מי ומי ההולכים?". בתשובתו, כשהוא מפרט את היוצאים ממצרים, מונה משה ראשונה את הילדים – "בנערינו ובזקנינו", והוא עומד על דעתו זו אפילו אחרי שפרעה מתנגד לכך ומוכן לשלוח את המבוגרים בלבד. כאן מתבטאת גדולתו של משה בראייתו מרחיקת הלכת. בפיו של פרעה לכאורה טענה "צודקת": ילדים אינם מבינים בעבודת ה' ומדוע יש לסכנם ביציאה למדבר?

אבל מנהיג הדור, משה, היודע שעתיד העם כולו תלוי דווקא בילדיו, יודע גם שחשוב לחנכם מקטנות לעבודת ה', ולא, אין בידו כל ערובה להשרדות העם. במבט הצופה למרחוק מביט כל מנהיג אמיתי: אף שה"פרעה" הרוחני – סמל הרע – טוען שתחילה יש לתת לילדים "להנות מן החיים" ורק מאוחר יותר לסמוך על-כך ש-"הכל יהיה בסדר", הרי שמנהיג הדור מתריס כלפיו ומודיעו בצודה חד-משמעית: לא! הילדים וחינוכם הם העומדים בראש הרשימה! הם שיבנו את הדור הבא ועל כן בהם יש להשקיע!

דאגת הכלל

מבטו של משה הוא כללי ומקיף, כפי שהדבר מתבטא בהמשך הפרשה:

לאחר שנעלם ה'ארבה' ופרעה אינו מוכן לשלוח את העם, יורדת על מצרים מכה נוספת: "חושך מצרים". מכה זו מאלצת את פרעה "לעשות חושבים", והוא מזמין אליו את משה ובנימה של התרפסות הוא מודיעו שמוכן יהיה לתת לכל העם לצאת ממצרים, מלבד המקנה.

ואילו משה, לא-זו בלבד שאינו מסכים לתנאי זה, אלא שהוא עוד "מעיז" לבוא בדרישות: "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות . . וגם מקננו ילך"! וכל זאת למה? שמא לא יספיקו הצאן והבקר של ישראל לשמש כקורבנות לפני הקב"ה ויהיה צורך בקורבנות נוספים, שמי יזכה לתת אותם? – פרעה!

דהיינו, משה לא מסתפק בכך שהוא ועדתו יוכלו לעבוד את ה' ; הוא רוצה לשתף בכך את כל מי שניתן, אפילו את פרעה שאך לא מכבר העביד אותם בפרך וגרם להם צרות צרורות!

הוא דואג לכלל, וזהו מנהיג! הוא אינו מסתגר בד' אמותיו כאותם הדואגים אך ורק לחוסים בצילם, כאומרים: "אני את נפשי הצלתי". מנהיג הדור אינו מסתפק בכך שמצבו ומצב קהילתו משביע רצון, אלא דואג ופועל למען הכלל. הוא מוכן להשתמש אפילו בצאנו של פרעה – סמל הרע – בכדי להפוך אף אותו לקרבן לה'. בקיצור: הוא "הופך עולמות" למען הביא לעוד יהודי את האור והקדושה.

מערכת האתר

השאירו תגובה