במסכת תענית (פרק ד' משנה ו') חמש פורענויות שארעו לעם ישראל בתשעה באב:
נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ
לאחר ששמעו את דיווחם הקודר של המרגלים על הארץ ותושביה ישבו כל העם בפתחי אוהליהם ונשאו את קולם בבכי : "למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת . . הלא טוב לנו שוב מצריימה". מספרים חז"ל כי אותו לילה היה ליל תשעה באב, אמר להם הקב"ה "אתם בכיתם בכיה של חינם (לשוא, על לא כלום) ואני קובע לכם בכיה לדורות".
חורבן בית ראשון
היה בימי המלך צדקיהו בשנת 3338 לבריאת העולם, כשחילות בבל הבקיעו את חומת ירושלים לאחר מצור של למעלה משלוש שנים. בתשעה באב נכנסו לבית-המקדש, הציתו אש ושרפו אותו בלהבות.
חורבן בית שני
490 שנה בדיוק לאחר החורבן הראשון, בימי רבי יוחנן בן זכאי נחרב בית-המקדש השני בידי המצביא הרומי, טיטוס. בכל זאת עדיין לחמו היהודים ברומאים עד ש-
נלכדה ביתר
52 שנה לאחר חורבן בית שני נפל מבצרם האחרון של היהודים שלחמו בהנהגתו של בר כוכבא. מלבד היותה מרכז אוכלוסין היוותה ביתר גם מרכז רוחני גדול לכל תושבי הארץ ובנפילתה איבדו היהודים את התקוה לנצח במלחמה.
נחרשה העיר
מסורת בידינו כי ביום תשעה באב חרשו הרומאים את אדמות ירושלים וכמעט שלא השאירו בה שריד. בכך התממשה נבואת מיכה: "ציון שדה תחרש".
תשעה באב נקבע כיום צום ואבל. מרבים בו במנהגי אבילות ונמנעים מכל דבר שישי בו כדי לבדח את הלב או לגרום עונג,כמו ביום כיפור הצום מתחיל מהלילה ומרגע תחילתו קיים איסור להתרחץ, לנעול נעלי עור ולקיים יחסי אישות. בערב קוראים במגילת 'איכה' המיוחסת לירמיהו הנביא בו מגוללים תיאורי החורבן ויסורי הגולים. אחרי כן אומרים מספר קינות ונפרדים איש מרעהו בלא אמירת שלום.
בתפילת שחרית לא מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין.לאחר קריאת התורה אומרים פרקי קינות המלוקטים בספר מיוחד – "קינות לתשעה באב" – ובהם תיאור סבלותיו של העם היהודי למן חורבן בית ראשון ועד לתקופות יותר מאוחרות. לקראת תפילת מנחה מתעטפים בטלית, מניחים תפילין ומשלימים את סיום תפילת שחרית. בתפילת שמונה עשרה מוסיפים ברכה מיוחדת הפותחת במילים: "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים".
תפילת ערבית מתפללים עם צאת הכוכבים ולאחריה עורכים קידוש לבנה.
