בית חב"ד ברקת שלי

רח’ התאנה ברקת

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

לחוות את החיים

ברור שאנו נהנים לבוא הביתה לאחר יום עבודה. ברור שאנו מתפעמים מזה שיש לנו ילדים בריאים, וכל כך ברור שאנו שמחים שאנו בריאים. הכל כה מובן מאליו, ויבש ומשעמם

שאלה בפורום: יש מה לחנך תינוק?

העולם מציף אותנו באובייקטים מקדמי ריגוש חדשותי. בעיתון ישנן המצאות חדשות וגילויים חדשים, ובאמצעי התקשורת – תכניות חדשות, מוזיקה שונה. נפגשים ושואלים: 'מה חדש?' מעדכנים האחד את השני מה התחדש. שומעים חדשות כל חצי שעה בערך. אך ראה זה פלא, באיזשהו מקום, מרוב שאנו פוגשים כל הזמן דברים חדשים, ליבנו הופך לגס ואנו לא פוגשים מאום. מרוב דברים חדשים, כמעט כלום כבר לא מרגש אותנו. 'עמלק' צומח בקרבנו, מקרר ומתעצם, ואנו הופכים למתים בחיים.

מה קורה כשאנו אומרים על משהו שהוא מובן מאליו? למעשה, אנו משטחים את העוצמה הפנימית שלו, ומגמדים אותה. ברור שאנו נהנים לבוא הביתה לאחר יום עבודה, וברור שאנו אסירי תודה שיש לנו מקום עבודה. ברור שאנו מתפעמים מזה שיש לנו ילדים בריאים, וכל כך ברור שאנו שמחים שאנו בריאים. הכל כה מובן מאליו, ויבש ומשעמם.
 
איך נשנה את ההסתכלות הזו? איך נחיה מתוך תודעה? איך ניתן לחיות את החיים מתוך 'וואו'? על כך בכתבה זו.
 
קמת בבוקר? תגיד תודה!

למעשה כל שאנו צריכים להתפעלות, כבר מצוי עמנו. החיים עצמם צריכים להיות כמו מכת חשמל אדירה. אם אין בנו הכרת ערך והתפעמות על עצם העובדה שאנו חיים, שום דבר לא יעשה לנו את זה. זהו פשר המילים "מודה אני" וברכות הבוקר – כאשר מתחילים את היום בבסיסו בהכרה וקמים מתוך זריקת חשמל כה אינטנסיבית, אזיי כל דבר אחר יקום לתחייה. אם הסף ההתחלתי של היום הוא לקיחת היום לא כמובן מאליו, אנו משמרים את התחושה של 'הנה אני חי' לכל היום, ולא נזקקים לחפש ריגושים וגירויים, אשר ברגע שאנו מגיעים לפסגת התענוג בהם, אנו נופלים באופן תלול יותר.
 
להכיר בהשגחה פרטית מלמעלה מביא לאדם טוב יותר

להבין ולדעת ששום דבר בעולם אינו חלק משגרה, שום דבר אינו מובן מאליו, הכל מכוון באופן תמידי ובלתי פוסק מלמעלה – זאת תובעת חסידות חב"ד בכך שמקדימה 'חכמה, בינה ודעת' בכל תחום. היא תובעת ידיעה תמידית, קבועה ומושרשת שהקב"ה נמצא בכל תחום ובכל שעל בחיים. עד שההבנה שגם האבן שמונחת במקום זה ולא אחר, הכל בהשגחתו העליונה של מפעיל העולם.

הנטייה הטבעית היא לראות את יד ה' רק באירועים ניסיים או בהתרחשויות יוצאות-דופן, ואילו באירועים שגרתיים וטבעיים אפשר לחשוב ש"עולם כמנהגו נוהג", וכי הדברים מתנהלים כאילו במקרה. מלמדת אותנו התורה, ש"דיבר הכתוב בהווה" – גם ה'הווה', המציאות הטבעית והשגרתית, אינה מציאות עצמאית אלא היא תלויה ב"כתוב", בעשרה המאמרות שבתורה, אשר מקיימים ומחיים את הבריאה בכל רגע ורגע (מדברי הרבי: לקוטי-שיחות כרך ו, עמ' 141).

לחוות כל פרט קטן בכל החושים

בחסידות מדובר על כך שבכל חלק קטן בעולם אפשר לראות את העולם הגדול . בכל חלקיק קטן ביותר של החומר אפשר לראות את כל העולם. על כך מדברת גם הפיזיקה הקוונטית. מדענים ערכו מחקר והגיעו למסקנה: לחומר קטן המרכיב חומר גדול – יש אותה הצורה. יש שוויון והתאמה מוחלטים בין המרכיב, לבין המוצר המוגמר. לדוגמה, אם נתבונן היטב בענף של עץ, נוכל לראות שצורתו זהה לצורתו של העץ השלם.

אם נרחיק ונתעמק בגוף האדם, נוכל לראות שה-D.N.A שבגופנו מצוי בכל תא ותא במידה שווה. בתורת הקבלה כתוב: "אדם פרטי יכול לגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם, כי זהו חוק ולא יעבור אשר הכלל והפרט שווים כשתי טיפות מים". ישנו הכלל: "עצם שאתה תופס מקצתו, אתה תופס בכולו". וכך גם כתוב בגמרא: "גוף האדם הוא עולם קטן, והעולם הוא עולם גדול" – כל מה שיש בעולם יש באדם ולהפך.

הגדולה של לחיות חיים אמיתיים היא לקחת את הדבר הטריוויאלי ביותר – ולמצוא בו את כל העולם. לחיות את העולם מבפנים. להתבונן בכל פרט קטן, בכל גרגיר חול, ולצלול בתוכו. בכל רגע, בכל אירוע, בכל אדם, למצוא את העושר הפנימי ולחיות אותו. לצלול אל תוך הפכים הזעירים של הרגע ולמצוא שם את הנצח.

לחיות בפרספקטיבה כזו – זה למצוא את העולם בגרגיר חול ולא לאסוף מספיק גרגירים כדי לבנות את העולם. אך רוב האנשים חיים בצורה אחרת. מחפשים את הריבוי, הכמות ועוצמת הריגוש מבחוץ כדי לחפות על ריקנות במקום בו אתה נמצא עכשיו. הסברה הרווחת היא שהחיים יתרחשו כשיקרו דברים חדשים, חזקים ויוצאי דופן. בעוד כל אלו מתאדים והופכים לאפיזודה חולפת ומותירים חלל ריק וריקנות פנימית הממתינה לגירוי הבא. וזאת בעוד החכמה היא לחיות דלוק מרגע לרגע, לדבר על החוויה העכשווית, לשתף בה, לדון בה, לעסוק בה, לחיות אותה בכל החושים ולא להרפות. כך, ההתבוננות על העולם משתנה ממבט של "הכל מובן מאליו" למבט של "פליאה וקסם".
 
להתרכז ביופי הפשוט שבחיים

מי אמר שהחיים צריכים להפוך למשעממים?

במקום להמשיך ולהתייחס לכל מה שמסביבך כאל דבר מובן מאליו, עצרי וחשבי. נסי להתרכז ביופי הפשוט שבחיים. מוזיקה מדהימה… טיפות הגשם הנוצצות על העלים… צחוק של תינוק…
כשאת מביטה בבן אדם, נסי והתפעלי מהנס הגדול שבעצם קיומו. חשבי למשל על הדיבור האנושי: התיאום המדהים בין השפתיים, השיניים, הלשון והלוע. כשמעל כולם נמצא המוח המתכנן, מעצב ומתרגם מחשבות לתנועות של השרירים השונים, והם באופן כלשהו יוצרים גלי קול. כל התהליך המופלא הזה קורה במהירות האור, על ידי תנועה של אטומים הקשורים זה בזה בכוח משיכה מופלא. התבונני בעולם בממדים האמיתיים שלו, לא בטבע השגרתי שאליו התרגלנו. עשי זאת לפחות פעם אחת ותרגישי כיצד מיתרי החיות שלך מתכוונים אל עוצמתה של סימפוניית החיים הנפלאה. אין צורך לצאת לטיולים מסביב לעולם בחיפוש אחר ריגושים ורגעי התפעמות. רגעים שכאלה מקיפים אותנו באופן תמידי ובכל מקום. צריך רק לפתוח את העיניים והם יופיעו מאליהם. בכל פעם שאת רואה רכבת, ים, פרח, מטבע ועד חיוך של ילד… אין שום דבר "טבעי" או "שגרתי" בקיומם ובהתפתחותם! שום דבר! חשבת פעם כיצד חורשה שלמה יכולה לצמוח מזרע קטן אחד?…
 
הסיבה שבגללה פרח, סופה, ים או מוזיקה הם כל כך מדהימים, היא העובדה שהם משקפים במשהו את כוחה של הנצחיות והאינסוף, את הכוח הרוחני האדיר של אלוקים. המציאות בעולם היא, ששום דבר בו אינו קבוע, משעמם או ברור. אנו נושקים לאינסוף בכל רגע שבו אנו חיים.
 
לחזק עניין של השגחה פרטית

נסי לראות ולחפש בכל פרט בחיים השגחה פרטית- מדוע זה הגיע אלי בצורה זו ולא אחרת, בעיתוי זה ולא אחר. כך למצוא את הקב"ה בכל אורחות חיינו, לראות בכל דבר מה זה בא ללמד אותי ואיזה שיעור בא לתת לי – לא להתייחס לדבר כאל מקרה. אין מקרה. מה שנראה מקרה – באמת אינו מקרה, אלא ריבונו-של-עולם מסתתר בתוך חוקי הטבע. למה נקרא העולם בשם 'עולם'? – כי הקדוש-ברוך-הוא מעלים עצמו בעולמות שברא, "הסתר אסתיר פני". אבל הכל – סדר ההנהגה האלוהית.
 
לשמר רגעים

כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שראה את הים. כל ה'וואו' שזה עורר. אך בפעמים האחרות אנו רואים את התווית של הים. ואומרים לעצמנו: 'אה, זה ים', הבנו, אפשר להמשיך הלאה, ולא טורחים לפגוש מחדש את ההוויה החיה והפועמת של הים. כך גם לגבי פגישה עם אנשים שאנו מכירים. או כך גם לגבי כל חוויה מעצימה אחרת – אם זה לידה ראשונה, נישואין וכו'. היינו שם, אך אנו מותירים את החוויה הזו מאחורינו. החכמה היא לקרוא לחוויה מהעבר ולהשתמש באנרגייה שלה בעתיד.

בפעם הבאה כשתחווי תחושת התפעמות כזו, בטאי במילים את מה שאת חשה. תגידי בקול: "וואו, זה מדהים!", וכך – הנצחת את הרגע, כמו לחצת על המתג במצלמה, נקשת נקישה והותרת תמונה, רגע מוגדר. יש לך נקודת התייחסות, להסתמך עליה בעתיד.

הצעד הבא הוא להריץ שוב את הרגע הנפלא בדמיון, ולחוות אותו שוב. ופתאום, תחזרי לאותו רגע של התעלות ואת על תדר אחר.
 
להודות

המאבק לחיים הוא ה"מודה אני" התמידי, הלהישאר רגיש וערני. להשאיר את העיניים פתוחות, גם אם צריך להחזיק את העפעפיים בעזרת גפרורים. אף פעם לא להשתעמם, אף פעם לא להיכנס לשגרה, אף פעם לא לחשוב שהכול חד ממדי.

אם את שמה לב, וחושבת על כל מה שקורה סביבך, אלו חיים שונים לחלוטין. זוהי עוצמה אחרת של קיום, דרך אחרת להתייחסות שלך למשפחה, לחברים, לסביבה כולה. כל דבר בחיים מרתק ומעורר. זהו שינוי אדיר שילווה אותך בכל ימי חייך.

שום דבר ממה שכרגע יש לנו הוא לא מובן מאליו וכך גם אף אחד מהאנשים שאנחנו מכירים ובמיוחד האנשים שיקרים לנו. צריך לנצור ולהוקיר כל רגע! כל דקה! עכשיו זה אצלנו, אבל אנחנו יכולים להסתובב אפילו רק לחלקיק שנייה, וזה כבר לא יהיה שם ולא תמיד יהיה משהו שנוכל לעשות כדי להחזיר את הזמן אחורה. חייבים לשמור על הדברים שחשובים לנו ולא להניח שהם פשוט יהיו שם, כי הם לא. וחייבים לומר תודה – תודה לבוני הגשרים, למי שהכין את הארוחה, למי שבנה את התפאורה, לחפש את הראש מאחורי הקלעים, ולחזק בכך את אמונתנו והקשר בהשם, בעל הבית של הבריאה כולה.


חני רבינוביץ

פסיכותרפיסטית. B.Ed בחינוך. מרצה במכללת "חכמה ומרפא" ומנחת קבוצות למודעות עצמית. מחברת הספר 'וכשאני לעצמי'.

מערכת האתר

השאירו תגובה