באחד ממסעותיו נקלע הצדיק רבי זושא מאניפולי לפונדק-דרכים. באותה שעה היו כל מעייניו נתונים ליהודי שבמשך שבועות רבים נמק בבית-הסוהר, בגלל חוב כספי גדול שהתקשה לפרוע. משפחת האסיר שיוועה לעזרה ואין מושיע לה. כשנודע הדבר לרבי זושא נרתם ללא שהות לגיוס הכסף שיביא לשחרור היהודי ממאסרו ומשפחתו ממצוקתה.
בעודו יושב וסועד את ליבו, שקוע בשרעפיו, קלטו אוזניו של רבי זושא קולות ציוץ צווחניים ושקשוק כנפיים נמרץ. קם ממקומו והלך בעקבות הקולות. לעיניו נגלה כלוב קטן, שבו התעופפו מצד לצד כמה ציפורי דרור.
ממעוף הציפורים ניכר היה כי אין זה מעוף של חדווה ושעשוע, אלא ניסיונות נואשים להיחלץ מתוך הכלוב. נכמרו רחמיו של רבי זושא על הציפורים, שיד אדם שללה מהן את החופש והמרחב וגזרה עליהן חיים בתנאי צפיפות אכזריים.
"מכתת אנוכי את רגליי מעיר לעיר לשם מצוות פדיון-שבויים", חלפה מחשבה בראשו של רבי זושא, "והנה כאן, ממש מול עיניי, ציפורי דרור שבויות… וכל זאת בשעה שהתורה אסרה עלינו לצער בעלי-חיים". ניגש רבי זושא לאחד מעובדי הפונדק ושאל על בעל-הבית. "בעל הפונדק עזב את העיר ויחזור רק מחר", השיב לו העובד.
בלי אומר ודברים שב רבי זושא אל הכלוב, אחזו בשתי ידיו ויצא עמו אל מחוץ לפונדק. שם, באוויר הפתוח, הסיט את שער הכלוב ושחרר לרווחה את הציפורים הכלואות. הציפורים חגו מעל ראשו של רבי זושא כמה שניות, משל ביקשו להודות למיטיבן, ולאחר מכן פרשו כנפיים ונפוצו לכל עבר. חיוך של עונג התפשט על שפתיו של רבי זושא, שהאמין כי עשה את הדבר הנכון. את הכלוב הריק החזיר למקומו.
למחרת, בטרם המשיך רבי זושא לדרכו, שב בעל הפונדק. עד מהרה הבחין בכלוב הריק הפתוח לרווחה. בירור קצר העלה כי ידו של האורח האלמוני הייתה במעל. רותח מזעם ניגש אל רבי זושא ואחזו בגסות בדש בגדו. "למה עשית את זה?!", צעק בטון מאיים.
רבי זושא התקשה להיזכר במעשה רע שעשה ושעליו הוא נדרש להגן כעת. "הציפורים!", צווח בעל הפונדק. "מי נתן לך רשות לשלוח יד בציפורים שצדתי במו-ידיי והבאתי לכאן?!".
על-אף המצב הלא-נעים חייך רבי זושא ברוך אל האיש. "דוד המלך, נעים זמירות ישראל, אומר בתהילים: 'ורחמיו על כל מעשיו'. הקב"ה חס ומרחם על כל ברייה וברייה, גם על ציפור עלובה שהוכנסה לתוך כלוב קטן כדי לשעשע בני-אדם", אמר.
זה היה הרגע שבו פקעה כליל סבלנותו של בעל הפונדק. בידו האחת הידק את אחיזתו בבגדו של רבי זושא ובידו השנייה הלם בו באגרופיו. עצוב וחבול עזב רבי זושא את הפונדק, לא בטרם שילם את דמי הלינה והארוחות.
מסעו של רבי זושא הושלם רק כאשר הצטבר בידו מלוא הסכום שנדרש כדי לפרוע את חובו של האסיר האומלל ולפדותו מכלאו.
זמן קצר לאחר מכן פגש רבי זושא את אחיו, רבי אלימלך, והשניים סיפרו זה לזה את קורותיהם בתקופה שבה לא התראו. בין השאר סיפר רבי זושא לאחיו על הציפורים ששיחרר בפונדק ועל המכות שספג בגלל זה מבעל הפונדק. "לא בכל יום זוכה אדם לספוג מכות למען בעלי-חיים", הגיב רבי אלימלך בחיוך.
חלפו שנים. יום אחד הסבו רבי זושא ורבי אלימלך לסעודה משותפת. בעודם נוטלים את ידיהם הופיע בפתח עני לבוש בלויי-סחבות. רמז רבי זושא לאחיו להביט לעבר העני. לאחר שבירכו על הפת וטעמו ממנה, ביקש רבי אלימלך מאחיו הסבר לרמיזתו. "מיד תבין", אמר לו רבי זושא וסימן לעני להתקרב אליהם.
החל רבי זושא לחקור את העני על עברו. מתוך תשובותיו למד רבי אלימלך כי מדובר באותו בעל פונדק שהכה את רבי זושא משום ששילח לחופשי את הציפורים. "מה עלה בגורל פונדקך וכיצד הגעת למצבך הנוכחי?", התעניין רבי זושא בהשתתפות כנה. העני גולל באוזני השניים את מסכת תלאותיו שהובילה לאבדן כל כספו ורכושו. רבי זושא לא הזכיר לאיש, אפילו ברמז, כי כבר נפגשו בעבר, על-אחת-כמה-וכמה את נסיבות המפגש…
לאחר התייעצות קצרה בין האחים הוציא כל אחד ואחד את צרור הכסף שהיה בכיסו. בשני הצרורות הצטברו סכומי כסף לא-מבוטלים, שנאספו לשם צדקה. הם העניקו לעני המופתע את כל הכסף.
"דוד נעים זמירות ישראל אומר בתהילים 'ורחמיו על כל מעשיו'", פנה רבי זושא לעני בנועם. "הקב"ה חס ומרחם על כל ברייה וברייה. אף אנו נצטווינו להידמות לו וללכת בדרכיו. קח את הכסף הזה ובעזרת ה' תצליח להתייצב מחדש על רגליך ולשקם את פרנסתך".
אפשר שהמילים האחרונות, כמותן כבר שמע פעם, ניגנו על מיתרי זיכרונו של בעל הפונדק, שירד מנכסיו, ואפשר שלא. כשעיניו מביעות תודה ופיו מרעיף דברי שבח וברכה על ראשיהם של רבי זושא ורבי אלימלך, יצא העני מן הבית ונעלם כלעומת שהופיע.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
