בית חב"ד ברקת שלי

רח’ התאנה ברקת

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

הגרזן "שהחזיר בתשובה"

"נבהלנו עד מות והתחננו לאיכר שירחם עלינו. למען נשינו וילדינו הקטנים. אולם ניכר היה בעליל, כי כל תחנונינו נופלות על אוזנים אטומות!"

הסיפור דלהלן סופר על ידי ר' חיים מאיר (ז"ל) הממונה על שמירת ה"אוהל" (מקום מנוחתו) של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי. הוא מובא בספר "לשמע אוזן" לר"ז דוכמן ע"ה.

פעם אחת פנו שני צעירים אל ר' חיים מאיר. הממונה על שמירת קברו של אדמו"ר הזקן, וביקשו ממנו רשות להיכנס ל"אוהל". הוא נענה להם, הכניסם פנימה וחיכה בחוץ, עד שסיימו את תפילתם. לפתע קלטו אוזניו של ר' חיים מאיר קולות חרישים, שהיו שזורים בקולות של תנפילה נלהבת. הדבר לא היה בגדר חידוש, יען כי קרה לא אחת, כי מבקרים שבאו לשפוך שיח על ה"ציון" של אדמו"ר הזקן. פרצו בבכי בהשפעת אווירת הקדושה שאפפה את המקום. ר' חיים מאיר היה למוד בכגון דא, אולם הפעם עוררו שני הצעירים והתנהגותם את תשומת לבו. ניכר היה בהם. כי אינם נמנים על חסידי אדמו"ר הזקן ובכל זאת השפיעה עליהם קדושת המקום את השפעתו המהממת.

ר' חיים מאיר שאל איפוא את הצעירים, מה הביא אותם אל ה"אוהל" של אדמוה"ז ומדוע הם בכו כל כך הרבה ?

תשובת השניים היתה כי אדמו"ר הזקן ריחם על נשמתם החוטאת והחזיר אותם בתשובה לחיי תורה ומצוות.

דבריהם של שני "כעלי-התשובה" הפליאו את ר' חיים מאיר וסיקרנו אותו עוד יותר. הוא היה בטוח, כי השניים לא זכו לראות את אדמו"ר הזקן בחיים חיותו ומשום כך דחק בהם וביקשם שיספרו לו את הנסיבות ששינו את אורח חייהם.

 

והרי סיפורם:

"אנו חייטים לפי מקצוענו ובמסגרת עבודתנו נודדים אנו מכפר לכפר ומישוב לישוב. אנו תופרים בגדי איכרים ולפעמים מזדמן לנו לעבוד גם בשביל כעל-האחוזה ומשק ביתו. לפני שנים אחדות עבדנו בעיירות מסויימות שבאיזור קורסק. במקומות נידחים אלה כמעט שאין יהודים ואנו היינו מוקפים איכרים רוסיים מגושמים. מובן כי במצבינו קשה ומסובך מאד לקיים את המצוות  במיוחד היה קשה להשיג מזון כשר ובעיקר בשר כשר".

 

"לאט לאט החילונו, בלחץ הנסיבות, לזלזל במצוות יותר ויותר. במשך הזמן גם נזקקנו לאוכל לא-כשר, עד שכמעט לא היה הבדל בינינו ובין סביבונינו הלא-יהודית. אחרי שעבדנו כך מספר שנים וחסכנו קצת כסף. החלטנו לחזור הביתה אל נשותינו וילדינו הקטנים. בדרכינו הביתה. עברנו במחוז זה והגענו למנוחה קצרה לכפר פיענא, מבלי לדעת שבכפר זה נפטר אדמו"ר הזקן, בהימלטו יחד עם משפחתו מצבאות הפולש, נפוליאון הצרפתי".

 

"עצרנו ליד אחד הבתים הגדולים של הכפר, דפקנו בדלת ושאלנו אם נוכל לקבל מזון ומקום ללינת לילה. היינו עייפים מאוד וכן רעבים ונפשינו יצאה למנוחה קצרה לפני שנמשיך בדרכינו. את הדלת פתח לנו איכר רוסי שהשיב לשאלתינו, כי אין לו מזון בשבילנו. יען כי הוא ראה שאנחנו יהודים וחשב שלא נאכל בביתו. אולם אנו הבטחנו לו. שנאכל כל מה שיתן לנו. "בודאי יש לך איזה נקניק בבית" – אמרנו לו תוך הבטחה, כי נשלם לו במיטב כספינו".

 

"בודאי שתשלמו" – השיב האיכר והכניס אותנו הביתה. הוא פתח לנו חדר, הזמין אותנו להיכנס ואמר לנו לחכות. כעבור דקות ספורות הוא חזר לחדר ובידו קרדום ענקי, אותו הוא החזיק מולינו בצורה מאימת. הוא דרש שניתן לו את כל כספיו, דבר שנאלצנו לעשות תיכף ומיד, מבלי לגלות כל התנגדות. לאחר שלקח את הכסף, אמר כי עתה יהיה מוכרח להרוג אותנו, כדי שלא נלשין עליו במשטרה.

 

"נבהלנו עד מות והתחננו לאיכר שירחם עלינו. למען נשינו וילדינו הקטנים. אולם ניכר היה בעליל, כי כל תחנונינו נופלות על אוזנים אטומות. בסוף הוא אמר, כי יתן לנו זמן-מה כדי להתפלל ולהיפרד מן העולם הזה, אולם על תוכניתו להרוג אותנו אין הוא יכול לוותר. באומרו זאת הוא יצא מן החדר ונעל עלינו את הדלת.

 

"היודע אתה איזו הרגשה זו לדעת כי עוד מעט אתה הולך למות?" – שאלו שני הצעירים את ר' חיים מאיר והמשיכו בסיפורם : "ובכן, הלוואי שלעולם לא תדע איזו הרגשה איומה היא זו. בצר לנו נזכרנו בכל העבירות שעשינו, בכל המעשים שלא ייעשו שרבצו על מצפוננו ופרצנו בבכי מר. הרגשה עמוקה של רצון לחזור בתשובה אפפה אותנו באותה שעה ונדרנו כי אם יציל אותנו ה', על ידי איזה שהוא נס שיעשה למעננו – איך ומה, לא ידענו – שוב לא נחזור על משגי העבר, לא נאכל טריפות ונשמור את כל המצוות ככל שנוכל".

 

"כאשר מרוב בכי, הגענו למצב הקרוב לאפיסת כוחות, שמענו כי הדלת נפתחת והאיכר נכנס לחדר. "זהו הסוף" – חשבנו – וקראנו בכל כוחנו "שמע ישראל". אם נגזר עלינו למות, הרי שנמות כמו יהודים גאים…

 

אולם, למרבה הפלא, נכנס האיכר לחדר כשהקרדום איננו בידיו ואילו על פניו הבעה של חיוך ושביעות-רצון. הוא החזיר לנו את כספנו ואמר : "עכשיו אתם יכולים ללכת הביתה, אלא אם כן אתם עדיין רוצים קצת נקניק…"

 

"האזנו לדבריו משתאים, בלי יכולת להבין מה התרחש במוחו של האיכר, ששינה את דעתו עד כדי כך. הוא ראה את התמיהה הגדולה, שהיתה כתובה על פנינו ואמר: "לפני שנים הגיע לכפר זה אדם קדוש, איש אלוקים, שבא עם משפחתו ופמלייתו באמצע החורף. הם היו פליטים, שנמלטו מפני צבאות נפוליאון שחדרו לרוסיה הלבנה. הרב הקדוש היה עייף מאד מהטלטולים הארוכים ואני הצעתי לו את ביתי, שינוח בו כמה שהוא רוצה. שמענו על השרותיו המרובים של אדם גדול זה לצאר ולרוסיה והערכנו אותו מאד. כאן, בביתי, הוא נפטר, שבועיים אחרי שבא בצל קורתי. לעולם לא אשכח את פניו, שנראו כפני מלאך אלוקים. הוא היה נראה כמו נביא, שיצא זה עתה מבין דפי התנ"ך. ואמנם הוא היה נביא, כי הוא אמר לנו שלמרות שנפוליאון כבר במוסקבה, הוא ינחל מפלה ניצחת. ואכן, כמו שאמר, כך נהיה…

 

"יום אחד. זמן קצר לפני מותו, קרא לי הרב החדרה והודה לי על הכנסת האורחים. לאחר מכן הוא מסר לי, כי יום אחד יבואו אלי שני יהודים שיבקשו להתאכסן אצלי וכי אני אוכל להיות להם לתועלת מרובה, אם אפחיד אותם כהוגן, כדי שישנו את אורח חייהם. לשאלתי, כיצד אכיר אותם ואיך אדע שהם הם אלה שמדובר בהם, השיב הרב, כי זה יהי' לי לאות : אם השניים יבקשו ממני אוכל טרף, סימן הוא שהם אלה שעלי להפחידם…"

 

"את המשך הסיפור אתם יודעים" – המשיך האיכר. "כמובן, לא היתה לי כל כוונה להרע לכם, רק להפחיד אתכם קצת, כמצוות הרב הקדוש".

בעלי התשובה הוסיפו וסיפרו לר' חיים מאיר דברים רבים, אותם שמעו על אודות אדמו"ר הזקן מפי האיכר הלז. הוא סיפר להם כי אדמו"ר הזקן הובא למנוחות בהאדרן, במחוז פולטבה ורבים צובאים על האוהל שלו, כדי להתפלל ולשפוך שיח. "כך באנו גם אנחנו", אמרו השנים, כדי להודות לו על כך שהציל את נפשותינו".

מערכת האתר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

השאירו תגובה