בית חב"ד ברקת שלי

רח’ התאנה ברקת

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

ראיון משנת תשמ"ט עם הרב עובדיה הלל ז"ל

קוראים יקרים הננו מביאים לפניכם כתבה מעלון ברקת משנת תשמ"ט עם הרב עובדיה ז"ל שהעביר לנו מחוויות עליית קהילתנו הקדושה לארץ הקודש קהילת עדת חבאן. מגלות לגאולה, ומאפלה לאור גדול שמחים אנו לארח את אחד מחשובי העסקנים החשובים שהיו לקהילתנו במושב, שתרם רבות עבור צביונו הדתי והרוחני של מושבינו במיוחד, באותם ימים של קשיי קליטה בעת שהגיעו לארץ הקודש- הלוא הוא ר' עובדי' הלל שהואיל בטובו להעניק לנו ראיון חשוב זה. וזהו סיפורו, בתוספת דברים מפי משפחתו.

 

בשורת העלייה לארץ ישראל

במקום מגורינו בכפר חצ'נה שהיה קרוב לחבאן וביצ'א ,התגוררה משפחתנו הלל  הענפה שמנתה כשישים נפשות, ואיתנו עוד מתי מספר ממשפחת שמך (שמח). בשורת העלייה לא"י הגיעה אלינו מאוחר משום מה, כך  שלא נתנו פורקן לשמחתנו, כי  חשנו אי וודאות ולכן שלחנו מתוכנו שלושה שליחים מהימנים ל"חבאן" – הלוא הם ר' שלום בן הלל ע"ה ור' סעיד בן  מעודה ע"ה ור' יוסף בן מנצור ע"ה, לשאול ולוודא סופית את הבשורה המשמחת.

השלוחים הגיעו לעיר "חבאן" ומצאו שכבר כל היהודים  יושבים צפופים במשאיות, שעומדים  לנסוע לעדן, מיד שבו אלינו והשיבו אותנו דבר, אכן נכונה השמועה נכונה,  מיד כאיש אחד נטלנו את מטלטלנו ועם מקל הנדודים , והתחלנו לצעוד רגלית לכוון "עדן" את רגשי השמחה שהציפו אותנו אין לתאר.

הקהילה של יהדות חבאן נסעו בחודש תמוז, ואילו אנו יצאנו אחריהם בחודש אלול.

 

טלטולי דרך

כאמור יצאנו כל משפחת הלל הליכה רגלי בחודש אלול, ואיתנו עוד שלוש נפשות ממשפחת "שמאך" שברחו מ"חבאן" מחמת שעליהם ריחפה סכנה של שמד ר"ל לפיכך  אנו החלטנו להבריח תחילה את שלושת האנשים ממקום הסכנה. לצורך זאת שכרנו גוי נאמן תמורת 60 ריאל כדי שיוכל הבריח אותם בדרכים עקלקלות ולהמתין לנו במקום המפגש שנקרא "קבירה" על הדרך לכיוון היעד המסע של שלנו ל"עדן"  ( 60 ריאל זה סכום גבוה מאוד)

הדרך נמשכה כשבועיים מאז צאתנו מהעיר" חצ'נה" עד שהגענו למקום שנקרא "לחוטה" בשבת הגיעה משאית לקחתנו ממקום חנותנו ב"לחוטה" כמובן סירבנו לחלל את השבת והנסיעה עוכבה עד יום ראשון ומשם נסענו לכיוון העיר "רצ'ום" אליה הגענו ערב ר"ה.

שוד לאור יום

לפתע עצרה המשאית ממסעה, הנהג הערבי ימש"ו ששמו סייד סלם ,ירד מהרכב והודיע לכאורה על תקר (פנצ'ר) באחד הגלגלים ועד שיחליף את הגלגל ייקח זמן לא מעט, אנו חשנו שמצבינו הולך ורע כי היינו מול אוכלוסייה עוינת., היות והיה זה ערב ר"ה החליטו ראשי הקהילה למרות הסביבה העוינת להישאר במקום ולהתכונן לכבוד החג, ונערכנו בצורה מעגלית שהנשים והילדים יהיו באמצע, והגברים יהוו מסביבם מעין חומת מגן אנושית, כל הגברים הלכנו  להתרחץ על שפת הים הקרוב,לכבוד החג, אך את אשר יגורנו בא לנו, לפתע התנפלו עלינו שודדים והעמידו לפנינו שני תנאים ולבחור, או שמד או הרג!

כל הקהילה החליטה לא להיכנע ולמסור את נפשנו על קידוש ה', וסירבנו בכל תוקף להיענות לאיומיהם ולפיתוייהם,  כאשר ראו שאנו החלטיים החרימו את רכושינו הרב שדדו, שכלל כסף רב ,תכשיטים שהיו על נשותינו, ואף שדדו את בגדי החג ולא פסחו אפילו על רימוני הכסף שעל ס"ת . ועזבו אותנו במדבר לאנחות,בעירום ובחוסר כל.

לאחר שהגיעה השמועה על כל מה שקרה לנו לשלטון הבריטי "בעדן", נשלחו אלינו חיילים בריטים לשמור עלינו, כי בליל ר"ה היינו בסכנה גדולה וכל הלילה לא ישנו , למחרת  התפללנו עם שחר  את תפילת ראש השנה על שפת הים.

קשה לתאר במילים כיצד עמדנו להתפלל אנשים נשים וטף בבכיות ובשברון לבב תקענו תקיעות כנהוג וסימנו את התפילה, אוכל לא בא אל פינו, את הכול נטלו מאיתנו, ישבנו על מיקומינו מצפים לתשועת ה'.

 

תשועת ה' כהרף עין

בעודנו מחכים לתשועת ה', מושל העיר של "ערקה" שהכיר אותי עוד מהעיר "חוואר" בא אלי כממתיק סוד ואמר לי: עוואד בן הלל,  יודע אני שאצלכם היום יום טוב ואסור לכם לחלל את היום הקדוש לכם. אך יודע  אני שאתם נמצאים בסכנה ואין מי שיושיע אתכם, קחו לכם אוכל וצידה וסעו לדרככם.אותו חסיד אומות העולם שה' שלח לנו צייד אותנו ב 100 ק"ג דגים, ועוד 200 ק"ג תמרים, והתנצל בפני על שאינו יכול לקיים בנו מצוות הכנסת אורחים מאחר ואינו יכול לקחת סיכון כה רב על עצמו.

אנו הגברים ישבנו לדון מה לעשות האם להמשיך בדרכינו ולחלל את היו"ט או להישאר במקום סכנה?

בלית ברירה החלטנו להימלט ולהמשיך בדרכינו לכיוון העיר "חואר", שבה השיפוט הוא אנגלי ופחות מסוכן, מושל העיר היה בשם  "פצ'ל עבס" ערבי שממוצאו פלסטיני מהעיר העתיקה ירושלים,  שהיה לתדהמתנו גם דובר עברית מצוינת קיבל את פנינו ואמר לנו להמתין עד שיסיים את מלאכתו, לאחר שסיים את מלאכתו פנה אלינו בשלום בעברית ושאל: כמה נפשות אתם? ולאחר שסיפרנו את כל מה שקרה לנו והוא ישב וכתב מכתב אל מנהל מחנה העולים "חאשד" שב"עדן" מר מרדכי לפידות המכתב כלל את אשר ארע לנו בדרך ומסר לנו את המכתב ופנה אלינו שוב וביקש מאיתנו להמשיך את דרכינו, פנינו אליו בבקשה לאשר לנו שהייה במקום עד למחרת ר"ה כאשר, הוא סירב והדהים אותנו כאשר אמר  בלשון הקודש, "במקום סכנה לא גזרו חכמים!"

 

נאלצנו לנסוע אף ביום השני של ר"ה ,אשר למרבה הנס הערבים במקום אף סיפקו לנו דגים למאכל מן הים וכך נסענו לאורך החוף.

 

התנערות מאחריות לשוד.

 נסענו בעיצומו של יום שני של ר"ה, כאשר עצובים אנו על חלול קדושת יום טוב,ובעודנו נוסעים והנה הגיע רכב בדהרה מוזרה  מאחרינו. אנו הכרנוהו מרחוק כי רכב זה הוא אותו רכב ששימש את אותם שודדים שגזלו את רכושינו.

נהג הרכב אותת לנו לעצור, יראנו עד מאוד לנפשנו, ומן הרכב ירדו שבעה חיילים וביקשו מאתנו אוכל, מיד נתנו להם ממה שהיה בכלינו, ולשאלתנו  לשם מה עצרו אותנו ?,השיבו   בסיפור מוזר לא מציאותי, ותוך כדי כך הבנו את כוונתם, שחפצים הם להתנער  ולהסתיר את העובדה שידם הייתה בשוד ובגזילת רכושינו, ורצו להתנער  מאחריותם ממה שקרה לנו, ביודעם שעתידים הם ליתן את הדין לפני נציג הממשל הבריטי ב"עדן" מר יוסף צדוק אשר בודאיי יתבע מהם את כל רכושינו השדוד, חיילים אילו ספרו לנו  אמתלא שהרכב שייך למפקד הבריטי, ונהג הרכב נטל את הרכב לכאורה כדי לקדם את פני הרעה מן ה"ארבה" שפשט במדינה.

הטלית שסייעה והפלילה את השודדים

מובן כי אותו רכב שימש לביצוע השוד, הדבר התגלה למפקד בראותו את נהג של הרכב כשהוא לבוש בגדים מוזרים יהודיים, שכללו "טלית מצויצת". המפקד שאל את הנהג פשר הדבר וכיצד מגיע לידו תשמישי קדושה יהודיים ?  והנהג  לא היה בפיו מענה לבושתו ,  המפקד שלף את נעלו והכה את הנהג השודד, והורה לשבעת החיילים לרדוף אחרינו ולהביע בפנינו את התנצלותו וביקש שאחד מן  הקהילה יבוא להעיד לפני נציג הממשל הבריטי ב"עדן"  מר יוסף צדוק "שאין לו יד בשוד.. אנו סירבנו למסור אף אחד מאיתנו להעיד "שמא יבולע לו" וכך שב הרכב עם צוותו כלעומת שבא.

 

קץ וסוף לטלטולינו

למחרת ראש השנה בצום גדליה הגענו למקום שנקרא "שוקרה", שם התעכבנו עד שיעבור הצום. וכך בעודנו יושבים תחת כיפת השמיים, הגיע אלינו ג'יפ שממנו ירד מר יוסף צדוק, שאל לשלומנו ומדוע אנו מתעכבים? ענינו לו שאנו בתענית ומחר נמשיך בדרכינו. סידר לנו שלושה רכבים שיסיעו אותנו היישר למחנה גאולה ב"עדן"..אך שוב קרה לנו מקרה מוזר.

שמנו לב כי  נצמדו שני יהודים "מומרים" בעל כורחם, שביקשו להצטרף אלינו, חששנו מאוד לקחתם איתנו, אז יעץ להם יוסף צדוק להמתין עד שיתניעו את הרכבים עם עלות העשן  של רכב הדיזל, יתגנבו בתוכנו וביקש מאיתנו שנסתיר אותם איתנו, הבענו את הסכמתנו וב"ה הצלחנו להבריחם איתנו, והגענו למחנה "הגאולה חאשד" בשעה 4 לפנות בוקר.

יצאו לקראתנו ידידינו ומכרינו החבאנים מהעיר "חבאן"  כאשר דמעות של גיל, שמחה וצער פרצו מעינינו. כי השמועה על השוד שקרה לנו הגיעה אליהם ומאוד חרדו לגורלנו, את יום הכיפורים  עשינו במחנה "גאולה" מתוך שמחה על הצלתנו, ועצב על אבדן רכושינו,

 

יום לפני חג הסוכות עלינו למטוס משדה התעופה שבעדן  וכך הגענו לארץ הקודש, יחד עם חלק מהחבאנים שנותרו ב-"מחנה הגאולה חאשד" והיישר הגענו  למחנה עולים "עין שמר", כאשר  עדיין הייתה תקווה בתוכנו שיוחזר אלינו רכושינו . לתקווה זו  השארנו שלושה אנשים מתוכנו במחנה בעדן כדי שיטפלו בהשבת הרכוש הלא הם: ר' שלום בן הלל ע"ה ויבדלו לחיים ארוכים יוסף אחי, ויוסף בן סעיד מעוד'ה שי'. שלושת האנשים האלו  שהו והתעכבו ב"עדן" כחצי שנה ושבו אלינו לארץ ישראל בידיים ריקות. וברכנו  את הקב"ה  על הטוב שגמלנו  בכך שיצאנו בשלום בגופינו.      .

 

מסירות נפש על חינוך ליהדות

מן השוד ב"ה ניצלו נפשותינו ,אך כאשר הגענו לארץ הקודש התחלנו לדאוג לחינוך ילדינו, אומנם הם שובצו בבתי- הספר, אך מי יודע מה מלמדים אותם שם?

 ממחנה "עין שמר" עברנו למעברת "זרנוגה" ברחוב, וילדינו  למדו בבית הספר של המעברה עם שאר ילדי העולים כאשר חלק מילדי העולים האחרים נלקחו למוסדות פנימיתיים מחוץ למעברה, .והגיעו שמועות שגילחו את פאותיהם  בעת שניתקו אותם ממשפחותיהם ולכן חששות רבים היו לנו על חינוך ילדנו מה יהיה איתם לא ידענו. שמענו על ילדי עולים אחרים שניתקו אותם מחיק משפחותיהם וחששנו אף אנו לילדינו.

הרב של  "זרנוגה" ר' אברהם ואשתו חיה היו אנשים חרדים, ניסו להרגיע אותנו "אין לכם  ממה לחשוש", והיות והיינו גם טרודים  במלאכתנו שכללה בן השאר: עבודות בפרדסי רחובות בפרוטות מעטות למחייתנו. לפיכך לא היינו ערים מספיק על חינוך ילדינו.

 

יום אחד מימות החורף הקשים, בעת התגוררנו באוהלים באתי  מעבודתי "עקירת עצים" כשעל כתפי גרזן לכריתת עצים וטוריה בידי, והנה בתוך המעברה חונה אוטובוס."דרום יהודה" וכל ילדי המעברה וגם שלושת אחי שי' היו ישובים בתוך  האוטובוס..שאלתי אותם – לאן אתם נוסעים? ומי מסיע אתכם? ענו לי – נוסעים אנו למוסד. עם שליח ששמו "בשארי".עליתי לאוטובוס ושאלתי – מי זה בשארי?, ענה לי בחור צעיר נטול פנים יהודיות כי היה בלי פאות וכיסוי ראש, והוא השיב לי מי אתה ?.

עניתי לו באותו מטבע – מי אתה בכלל ?. ואז במקום לענות לי החל הבחור לנבל את פיו ואמר לי הסתלק מכאן! עניתי לו – אתה כנראה לא יודע מי הם התימנים והחבאנים ? (במעברה היה לנו שם של אנשי מלחמה)  והוספתי אתה תראה מי אני ! החזקתי את הגרזן בידי, וצעקתי לו – "אין מי שיציל אותך מידי אם לא תוריד את הילדים מהאוטובוס".

וקראתי לכל הילדים  לרדת מן הרכב, לשמחתי כל הילדים נשמעו וירדו  כולם  מהאוטובוס, נהג האוטובוס ומלווהו אדון בשארי פחדו לנפשם וברחו  מן  המקום כל עוד נפשם בם.

למחרת באה אלי הרבנית של זרנוגה ואמרה לי – מגיע לך ישר כוח ! מחר אני אזמין אוטובוס לקחת את הילדים למקום בטוח, אמרתי לה אני חייב ללכת איתך ולראות, אמרה לי עובדיה אתה יכול לסמוך עלי אני אכניס אותם למוסד דתי כפי שאתה רוצה ואח"כ תבוא לבקר, הסכמתי. עברתי על כל האוהלים של המעברה וביקשתי מההורים שישלחו את כל הילדים מחר לאוטובוס שיסיע אות למקום דתי בטוח .

למחרת נסעו כל הילדים ל-"ספרייה" (כפר חב"ד), הרבנית באה אליי ואמרה "עכשיו אתה יכול ללכת לבקר את כל הילדים ב-"ספרייה" ותיווכח  שהם נמצאים בידיים בטוחות". לקחתי ממנה את הכתובת והלכתי ברגל יחד עם אמא שלי צבייה  ז"ל מזרנוגה ועד כפר חב"ד.ואכן כאשר  הגענו, ראינו את הילדים שמחים ומאושרים  כאשר פאותיהם עליהם אמנם עוד לא הייתה  ישיבה מסודרת עם פנימייה , אלא כל הילדים התארחו בבתי משפחות שבכפר חב"ד.

שאלתי את כל הילדים אם הם מרוצים, ותשובתם  הייתה חיובית, כך. חזרנו אני ואימי ז"ל ברגל לזרנוגה מחמת שלא היה לנו כסף לאוטובוס, אספתי את ההורים שבמעברה  והודעתי  להם "אין לכם מה לדאוג ועליכם ללכת לבקר  את ילדיכם כדי שתיווכחו   שהחינוך בספריה בחב"ד  מתאים לנו  חלקם של ההורים נסעו וחזרו כאשר כולם היו מרוצים. מעת לעת אנשי חב"ד היו באים אלינו למעברת "זרנוגה"  כך שהשתרשו היחסים ביני לבין  נציג חב"ד ר' ישראל ליבוב שי', שהתהדקו  לידידות מופלאה , עד ששני  אחי היו אצלו בני בית,

 

בחג הסוכות השני בארץ הזמנו משאית ונסענו לביקור גומלין לכפר חב"ד והשתתפנו בשמחת חג. ונחת רוח ששרתה אז המשיכה כל השנים מהדת והיהדות שהשתמרה בכל עדותינו ומושבינו.  מאז ועד היום ב"ה עברו כ-45 שנים ולא ניתק הקשר עם חב"ד. 

                                                                                                       

 

השאירו תגובה