לפני שנים רבות חי בטוניסיה סוחר-עתיקות יהודי, מצליח שמו. הוא לא עשה הון גדול ממסחרו, אך הייתה לו פרנסה ב"ה, והוא נתן צדקה יותר מעשירים יותר גדולים ממנו.
מצליח לא היה תלמיד-חכם גדול, אולם הוא היה חובב תורה והיה מייקר ומכבד תלמידי-חכמים ותומך בהם בכל כוחו. אין זה פלא אפוא, כי בעוד שכל הימים הטובים היו חשובים ויקרים בעיניו. הוא החשיב במיוחד את חג השבועות, זמן מתן תורתנו, וכי מה היו היהודים עושים, בלי התורה הקדושה? ואיך היה הוא, מצליח, נראה, בלי המתנה היקרה של תורה ומצוות, חגים ומועדים, שנתן ה’ לעמו ישראל?
מצליח לא היה מסוגל לתאר לעצמו, כיצר זה קרה, שהיהודים ישנו באותו לילה גורלי של מתן תורה. מה גם, שלפני כן הם ספרו את הימים והשבועות, מאז צאתם ממצרים ועד בואם למרגלות הר סיני, ספרו שבעה שבועות שעברו לאט לאט ולבסוף, כאשר הגיע היום הגדול, הם ישנו שנת ישרים וה’ יתברך בכבודו וכעצמו, היה צריך לבוא ולהעיר אותם בקולות וברקים ! ממש לא ייאמן.
אמנם ניסה מצליח ללמד זכות על בני דור קבלת התורה, בכך שהם וודאי רצו להיות רעננים וערניים, כדי לקבל את הגילוי האלוקי כמו שצריך, בכל חושיהם וכוחות הנפש שלהם. אולם התירוץ הוא תירוץ, אך כנראה שהם בכל זאת שגו ומשגה לא קטן ומאז ועד היום עוסקים יהודים בתיקון אותו משגה על ידי כך שהם ערים בליל שבועות, אומרים "תיקון", לומדים תורה – וכל זאת כדי לתקן את אותו משגה היסטורי. ואם לתקן – הרי שיש לעשות במלוא מובן המילה ולהראות לקב"ה, באיזו חיבה ומסירות נפש יהודי מקבל את התורה.
כשמחשבות אלה מנסרות במוחו, התכונן מצליח לחג קבלת התורה. מנהגו היה להזמין לביתו מנין של תלמידי חכמים עניים לליל ראשון של שבועות (בחו"ל חוגגים שני יו"ט, בשל יו"ט שני של גלויות), ואחרי הסעודה של החג לומר "תיקון" וללמוד כל הלילה. הוא הכין להזדמנות זו כיבוד ראוי לשמו, פירות, מיני מזונות, צימוקים ושקדים ומשקאות בשפע וכל מיני דברי מתיקה, כדי להיזכר במתיקותה של תורה ולגרש את הרצון לישון.
כך היה מצליח נוהג כל השנים ומנהגו זה הפך לשם דבר בעירו ועשה רושם בשמים. אולם, נראים הדברים, כאילו היו מלאכים בשמים שקינאו בהצלחתו של מצליח, או אולי השטן "ככבודו ובעצמו" התערב, כדי להעמיד אותו בניסיון.
איך שלא יהיה, החלה ההצלחה להתרחק ממצליח ופרנסתו הפכה קשה יותר מיום ליום, עד שבהגיע חג השבועות נשאר מבלי פרוטה בכיסו. הגיעו הדברים לידי כך, שלא היה לו במה לכסות את הוצאות החג של משפחתו-הוא, מבלי לדבר כבר על הזמנת אורחים, כמנהגו מידי שנה.
כאשר ראתה אשתו של מצליח, כי המצב קשה ולא נראה כל מוצא אחר, הוציאה את תכשיטיה, נתנה אותם לבעלה והציעה שהוא ימשכן אותם, כדי שיהיה להם כסף להוצאות החג. וכאשר לבו של מצליח נחמץ בקרבו למראה הקרבה זו, אמרה לו אשתו דברי ניחומים וביקשו לא להיות עצוב על שהגיעו למצב זה, יען כי ה’ יעזור להם והוא עוד יקנה לה תכשיטים יותר יפים מאלה…
"ברוכה את לה’ יקירתי" – אמר לה מצליח נרגש כולו – "שלמה המלך אמר כי "אשת חיל עטרת בעלה" והוא בודאי התכוון לאישה כמוך". מצליח הודה לאשתו נרגשות. משכן את התכשיטים והתכונן לחג השבועות שמה וטוב לב.
בלכתו הביתה מבית העבוט, בו קיבל תמורת תכשיטי אשתו סכום הגון, היה מצליח שמח, על כי יעלה עתה בידו לחוג את חג קבלת התורה, כמנהגו מאז ומתמיד. כלכתו הביתה, פגש מצליח את הרב הכולל של טוניסיה, רבי יצחק טייב, וברכו לשלום בכבוד הראוי. הרב שמח על הפגישה ואמר למצליח, כי הוא אוסף למטרת פדיון שבויים והוא חסך לו דרך, לאחר שהיה בדעתו לסור לביתו.
מצליח הוציא מכיסו את סכום הכסף שקיבל תמורת תכשיטי אשתו ונתן אותו לרב, תוך שהוא מודה לו על הזכות שזיכה אותו במצווה כה חשובה. הרב בירך אותו באומרו כי זכות המצווה תעמוד לו ויזכה לעשות מצוות רכות כהנה וכהנה. "אמן, כן יהי רצון" – השיב מצליח לדברי הברכה.
הרב הלך לדרכו ומצליח נשאר עומד במקומו שקוע במחשבות. "איך אוכל ללכת הביתה כידיים ריקות ומה אומר לאשתי?" – חשב. בעומדו כך מהרהר, שמע מצליח קול ידידותי הקורא לו : "שלום מצליח, מה שלומך ? רציתי לגשת אליך הביתה. טוב שפגשתי אותך ,"
"שלום סולימאן" – השיב מצליח – "כמה אוכל לשרת אותך?"
סולימאן זה היה אחד מאנשי סודו של המלך (ביי) של טוניסיה ולא אחת קנה אצל מצליח עתיקות יקרות-ערך עבור חצר המלכות. "עשה לי טובה, מצליח" – אמר סולימאן. "אני צריך באופן דחוף עבור הביי מערכת של ספלוני-קפה, לפחות תריסר פריטים, אבל
"לא אוכל להבטיח לך ברגע זה, אך אעשה כמיטב יכולתי. כדי לחפש ולמצוא
מצליח הכיר את כל סוחרי העתיקות של העיר, מיד הוא ניגש אל אחד מהם ולמזלו מצא את מבוקשו. היה זה סט של ספלוני קפה עתיקים, מחרסינה נהדרת,
"ברוך השם. עלה בידי למצוא
הביי של טוניסיה שמח מאד למראה עיניו. "זהו כדיוק מה שחשבתי ורציתי לרכוש זה זמן רב" – אמר ושאל כמה הסט צריך לעלות. נקב מצליח בסכום שהתחייב לשלם לסוחר העתיקות. אם המערכת תמצא חן בעיני המלך.
"הרי זה ממש מציאה" – אמר המלך בהתפעלות – "אולם הביי של טוניסיה אינו מחפש "מציאות". באומרו זאת פקד המלך על הממונה על אוצר המלוכה לתת למצליח פי שלושה מהסכום שנקב. לאחר מכן הוא פנה אל מצליח, שוחח עמו באופן ידידותי ביותר ואמר לו : "אני יודע שאתם, היהודים, עסוקים עתה בהכנות לקראת החג שלכם. משום כך אני מודה לך, מצליח, שמצאת זמן לחפש עבורי את מערכת ספלוני הקפה. דרך אגב, באיזה שלב אתה נמצא בהכנות לקראת החג שלכם?"
"אדוני המלך – השיב מצליח – אני חייב לומר לך את האמת, כי עדיין לא החילותי בהכנות כלל".
"אם כך, אני אחסוך לך זמן" – אמר הביי וציווה על אנשיו לשלוח לביתו של מצליח שק מלא קמח סולת, צפחת שמן זית ושתי כבשים צעירים. "זוהי מתנה מבית המלוכה" – אמר הביי והוסיף "לך, מצליח, ותחוג בשמחה את החג שלך".
מצליח יצא מארמון המלך שמח וטוב לב. כיסיו היו מלאים מטבע זהב.
וראשית חכמה, חשב, עליו ללכת ולשלם לסוחר העתיקות את מחיר המערכת. לאחר מכן יש לגשת לבית העבוט ולפדות את התכשיטים של האישה ובנוסף לכך לקנות איזו מתנה יפה לאשת-החיל לכבוד החג.
בלכתו ברחוב פגש מצליח את הרב הכולל. מצליח שמח לקראתו ואמר לו : רבי, ברכתך נתקיימה. עתה יש בידי לתת תרומה גדולה יותר לפדיון-שבויים" – ובאומרו זאת נתן לרב סכום כפול מזה שנתן קודם לכן. "ברוך השם, שנינו הצלחנו" – אמר הרב ושוב בירך את מצליח בהצלחה מופלגת, ואיחל לו חג שמח וקבלת התורה בשמחה ופנימיות.
כבואו הביתה, קידמה אותו אשתו, מזל, במאור פנים. היא כבר הייתה באמצע מלאכת אפיית חלות ועוגיות לכבוד החג. "הכבשים ממתינים שייקחו אותם אל השוחט" – אמרה בשמחה וכדי לאשר את דבריה, נשמעה מכיוון הדיר פעייה עליזה של בעלי החיים.
כך חגגו מצליח ומזל יום טוב שמח. לסעודת החג, שנערכה כיד המלך, הוזמנו יותר אורחים מאשר תמיד ומי שלא היה אותו לילה בביתו של מצליח – לא ראה שמחת מצווה מימיו…
