ישנם דברים קבועים שראש השנה מביא בכנפיו.

גם דברים אלו, למרות שהם מתרחשים מדי שנה, יש לראות ולחיות כחדשים. הרי על התורה והמצוות נאמר שהם חייו וכוחו של כל יהודי ("כי הם חיינו ואורך ימינו"), וכמו שהחיים הם תמיד חדשים ורעננים, גם באדם שחי שנים רבות, כך יש לראות את המצוות הרגילות והקבועות.

בנוסף לכך, יש דברים מיוחדים שקשורים לשנים מסויימות, ולכן יש להם משמעות מיוחדת באותן שנים בהם הם מתרחשים.

במה דברים אמורים?

שנת ה'תשכ"ז, הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, היא שנה של "מוצאי שביעית" (השנה אחרי שנת השמיטה), בה נוסף ענין מיוחד: מצות הקהל, עליה נאמר שהיא "עמוד חזק וכבוד גדול בדת."

בזמן שהיה בית המקדש קיים היו מקהילים את העם בבית המקדש בשנה זו (כמו שנאמר בפסוק: "מקץ שנת השבע"). כולם היו משתתפים במעמד המיוחד: אנשים, נשים וטף, כולל תינוקות קטנים. מטרת ההתכנסות הייתה שמיעת פרשיות נבחרות מן התורה שנקראו על-ידי המלך. טקס ה"הקהל" היה נערך בהזדמנות הראשונה בה ניתן היה להקהיל את העם, בחג הסוכות כאשר בני-ישראל עלו לרגל.

למרות שמאז חורבן בית המקדש – עד שהוא ייבנה במהרה בימינו – מצוות הקהל אינה נוהגת, הרי התורה והמצוות הם נצחיים, וגם למצוות שנוהגות רק בזמן בית המקדש יש תוכן רוחני ופנימי בעל משמעות נצחית, בכל זמן, ובכל מקום. ויש לקחת את המסר של אותן מצוות וליישם אותו באופן מתאים (ולמשל: למרות שלא מקריבים קורבנות בבית המקדש, התפילות משמשות כתחליף לקורבנות. את תפילת שחרית מתפללים בזמן בו היו מקריבים את קרבן התמיד בבוקר, וכדומה).

* * *

כשמתבוננים במצות הקהל מבחינים שיש בה שתי נקודות, ובמבט ראשוני הן נראות מנוגדות:

מצד אחד הציווי אומר "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך". על כל עם ישראל להתכנס, מאלו שנמצאים ברמה העליונה ביותר ועד לאלו ברמה הנמוכה ביותר. מכך ניתן להבין שזו מצוה ששייכת לכל אחד ואחת, בלי להתחשב במעמדם ובמצבם האישי.

לאידך, קריאת הפרשיות הנבחרות מהתורה נעשתה דווקא על-ידי המלך המרומם מכל העם.

אחד ההסברים לכך:

התורה צריכה להחיות את כל אחד ואחת מישראל ללא יוצא מן הכלל: אנשים ונשים, טף וגרים. כמו-כן, היא צריכה להקיף את כל-כולו ולחדור בכל מציאותו עד כדי שכל חושיו של האדם יהיו חדורים בתורה ובמצוות, באלוקות.

כדי להשיג מטרה זו במידה המלאה והעמוקה ביותר, המלך הוא זה שקורא מספר התורה. באופן טבעי נוכחותו של המלך מעוררת אימה בקרב הנוכחים, כמו שנאמר בפסוק "תשים עליך מלך", וחכמינו זכרונם לברכה מציינים ש"תהא אימתו עליך". תחושה זו של אימה וקבלת עול מבטלים את ה"אני", רגשי הגאווה והישות של השומעים, וכך דברי התורה יכולים לחדור לליבם ולנשמתם.

* * *

במצות "הקהל" יש משמעות והוראה לכל אחד ואחת מאיתנו:

עלינו לנצל את ימי ההתעוררות של חודש תשרי כדי להקהיל יהודים – אנשים, נשים וטף ואפילו תינוקות קטנים – ב"מקום" קדוש, באוירה קדושה, ולנצל הזדמנות זו למטרה העומדת ביסוד מצות "הקהל": למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת.

חובה זו מוטלת במיוחד על על מי שהוא "מלך", למי שיש השפעה ומנהיגות: גדול בסביבתו, רב בקהילתו, מחנך בכתתו, אב במשפחתו – על כל אחד ואחת להם יש כוח השפעה את דבר התורה והמצוות בחוזק וברצינות, כך שהדבר יצור רושם עמוק והשפעה לטווח ארוך על השומעים. ועל הדברים להשפיע לא רק במשך חודש תשרי, ולא רק במשך השנה כולה, כי אם במשך כל שבע השנים, ממעמד "הקהל" למשנהו. ועל ההשפעה לבוא לידי ביטוי בחיי יום-יום, בהתנהגות על-פי תורה ומצוות ביראת שמים, ויחד עם זה בשמחה ובטוב לבב.

* * *

ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא – אותו בני ישראל מכתירים בראש-השנה, למלך ישראל ולמלך על כל הארץ – ישלח הצלחה לכל אחד ואחת בביצוע דברים אלו במלואם.

ודבר זה יקרב ויחיש את הזמן בו תקוים מצות "הקהל", על כל פרטיה, בבית המקדש, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

בברכת כתיבה וחתימה טובה

לשנה טובה ומתוקה

מנחם שניאורסאהן

שנת תשפ"ג היא שנת "הקהל". לפננו רעיון מעובד ממכתב שכתב הרבי לקראת שנת תשכ"ז (1967) שהייתה אף היא שנת הקהל, בו הרבי מסביר את חשיבותה של השנה. (המכתב מעובד ומתורגם מאידיש)